רצים ביחד (אליהו נחום אריאל, כיתה ו’)

“הלוואי ויכולתי לרוץ כך”, אמר לעצמו שימי, תוך כדי שהוא צופה בחבריו המשחקים בגינה שליד ביתו.

“מאז התאונה איני יכול לעשות כלום לא בבית ולא בתלמוד תורה. די נמאס לי, זהו!”, צעק שימי.

“מה קרה?” שאל אביו.

“אף אחד לא מדבר איתי, לא משחקים איתי. די נמאס כבר!”

“טוב אדבר עם המחנך שלך, וניראה מה לעשות”.

לאחר שאביו יצא מהחדר חשב לעצמו האם חבריו יודעים להעריך את זה שהם יכולים לרוץ, חשב לעצמו שימי.

למחרת בתלמוד תורה: “שימי למה יש לך כאלו פנים חמוצות היום?”, שאל המחנך.

“מה אני יעשה אף אחד לא מתחשב בי, ולא משחקים איתי!”

“טוב, אז נעשה תורנות אתה רוצה?”, “כן!”, ענה שימי.

“טוב, אז מי רוצה להיות עם שימי היום?”, “אני יכול”, אמר יוסי.

ובהפסקה: “יוסי אתה רוצה לשחק בחמש אבנים?”

“כן”, ענה יוסי, “אוף משעמם לשחק עם שימי”, חשב יוסי, תוך כדי משחק הוא כל היום עצוב. “טוב אני יוצא, משחקים שבויים בחצר”.

לאחר שיוסי יצא חשב לעצמו שימי: “אוף למה כולם שונאים אותי? שוב נשארתי לבד!”

ובבית: “מעניין אם שימי ירצה ללכת לחתונה היום? הו הנה הוא נכנס… שימי, בוא מהר להתלבש לחתונה… עוד מעט דוד שמוליק יבוא לאסוף אותנו ברכבו. כדאי להתכונן.”

“לא רוצה ללכת לחתונה!”.

“אוף! למה כל הזמן אתה בוכה? אני לא מבין איך החברים שלך מסתדרים עם זה?”, אמר אחיו.

ולמחרת בתלמוד תורה: “יש טיול לצפון בעוד שלושה שבועות, אני מקווה שגם אתה תגיע לטיול ותשמח”, אמר המחנך.

“איך אני יכול לשמוח במצב שלי?”, שאל שימי.

“עם תשמח עם אחרים – ישמחו אתך! ומחר יש לי הפתעה קטנה בשבילך.”

ולמחרת בתלמוד תורה: “שלום לכולם”, אמר המחנך, “היום הגיע ילד חדש לכיתתנו, ושמו דוד. בא דוד, שב ליד שימי, שניכם לא ממהרים בהפסקות…”

ולאחר השיעור: “תודה רבה המחנך, שיעור כזה מעולם לא שמעתי באשדוד!”

לאחר שהרב יצא מהכיתה שאל יוסי: “זה קשה לך עם הכיסא גלגלים? למה באת לירושלים?”

“לא קשה לי עם הכיסא גלגלים, ובאתי לירושלים כדי לעזור לסבא שלי שהוא קצת חולה.”

“מי רוצה לשחק כדורגל בחצר?”, “אני!”, צעקו כולם.

“ודוד יהיה השופט!”

“אבל אני לא יודע את השמות שלכם…”, אמר דוד.

“לא נורא, אני אעזור לך”, אמר שימי.

לאחר שבועיים: “מה דוד, אתה כבר עוזב?”, שאל יוסי.

“אתה עוד תחזור לירושלים?”, שאל שמוליק.

“הנה קח את הכדור הזה מתנה”, אמר יצחק.

ולאחר שכולם ליוו אותו לשער התלמוד תורה שאל אותו שימי: “איך אתה יכול לשמוח כך במצב שלך?”

“תחפש מישהו לעזור לו ותעזור לו, וישר יהיה לך שמחה בלב!”

באותו היום בבית: “אמא אני רוצה ללכת לטיול שיש בעוד יומיים, ויש לי אפילו חבר! ראובן הילד שמגמגם… עד עכשיו לא היו לו חברים.”

לאחר יומיים באוטובוס: “ראובן אתה רוצה קצת מהבמבה שלי?”

“כככן תתודדה ררבה”.

“יש! הגענו למסלול הראשון. שימי, למה אתה לא יורד לעשות את המסלול?”, שאל יוסי.

“המחנך אמר שזה מסלול קשה מידי בשבילי. בינתיים יש לי תעסוקה, לכתוב מכתב בשביל דוד”