להמשיך

להמשיך! (ישראל ברוך איתן – כיתה ד’)

מספר הנער שאול איזרעליט:

היה זה לילה שקט בעיירה קוידנוב שברוסיה הלבנה. ישבתי במיטתי וחשבתי במבוכה על האנשים הרבים שיושבים מחוץ לחדרי ולומדים “משהו שלנו”. לעולם לא אשכח מה קרה אתמול אחרי שאמא אמרה לי “שאולי הגיע הזמן ללכת לישון”.

אחרי שהשעון הורה על השעה 10 ברחבי רוסיה, נשמעו דפיקות אלימות בדלת. היה זה בעת שאבי, רבי בנימין איזרעליט, שהיה רב ודיין, לימד תורה ברבים. כל האנשים נבהלו, אבל אבא ישב שליו ורגוע כאילו לא קרה כלום. כל האנשים מיהרו להחביא את הספרים, עד שמבחוץ נשמעה קריאה חזקה: “נו?!” והדלת נפרצה. מבחוץ עמדו שוטרי ק.ג.ב חמושים וחסונים: “מה פה כינוס זה?” שאל אחד השוטרים בזעם. “אמממ… כמובן”, ענה אחד הלומדים בבהלה כשהוא מנסה להסתיר את המתח בליבו, “יום הולדת”. “למי?” שאל השוטר בחשדנות, כשהוא נועץ מבט מפחיד בכל אחד מהאנשים. “לו” אמרו כולם, כשהם מצביעים על ר’ בנימין. לפתע התפרץ השוטר לעבר ר’ בנימין שישב במקומו בשלווה. “מר יום הולדת…”, אמר השוטר בקול לגלגני וכעוס, “האם אתה חושב שפה זה קייטנה או גן ילדים! אני יודע טוב מאוד מה אתה עושה יהודון. שלא תנסה להתחכם. אני יודע טוב מאוד!”. החיילים הפכו לנו את כל הבית, אך לא מצאו כלום כמובן. בזעם פנו השוטרים לצאת מן הבית כשהם טורקים אחריהם את הדלת.

אחרי שהשוטרים התרחקו פנתה אמא אל אבא בפחד: “הלשינו עליך בנימין. תפסיק!” אך לאבא כתמיד היתה תשובה שלא הלכה לחופשה. תשובה אחת ויחידה, מלאה אומץ ועיקשות וספוגה בערכי יהדות: “לא!”. הלומדים הביטו בקנאה באבא – איך הוא לא פוחד למרות הכל? היתה זאת קנאה מלאת הערכה באיש אשר הם כה מעריצים. באומרה זאת נזכרתי באיש מוזר שהגיעה לפני כשבוע בלילה מלא ירח. הוא אמר שנשלח על ידי אחד הלומדים שלא הגיע באותו יום. חשדתי בו, אבל לא כן האחרים. הם הכניסו אותו. האיש הגיע לעוד כמה ימים ואז נעלם כלא היה. דבר זה הגביר את חשדי עוד יותר. אבל הפתרון הסופי היה כאשר הגיע לשיעור הלומד החסר. כששאלו אותו האם שלח לפה איש לשיעור, הנהן הלומד בראשו לאות שלילה, כשהוא אינו מבין על מה מדברים.

ברגע זה הבנתי בבירור שזה לא משחק ילדים, ואבא לא כזה גיבור בכוחו כמו שחשבתי פעם. לאבא אורבת סכנה גדולה. כל הלילות לא הצלחתי לישון מרוב פחד. הבטחתי אינסוף הבטחות, אבל הפחד עדיין נמצא בליבי. אבל! היה ויש לי נחמה גדולה. לא גדולה, ענקית! אבא אמנם לא גדול בכוחו, אבל כוח האמונה והרצון של אבא הם חזקים וגדולים. כוח זה, אני בטוח שינצח את כל המכשולים. מול כח זה גם נפוליאון לא יעז להילחם. אך אין לי עוד זמן לחשוב, הנה הנה אני נרדם…

בוקר קריר קידם את פני. לקול קרקורי התרנגולות שמתחילים את היום מיהרתי לאמא שישבה בסלון, ושאלתי אותה בהתלהבות של הבוקר במה אפשר לעזור? אך אמא לא ענתה. “אמא?” שאלתי בחשש, אך שוב לא היה מענה. “אמא, אמא, מה קרה?” שאלתי בדאגה. עכשיו היה מענה: “אבא”. מילה זאת הפילה עלי את עולמי. אבא, האיש שכה הערצתי אותו, שלא פחד – לקחו אותו. מימי אזני לא שמעו כזה דבר רע. מצידי, אי אפשר לחיות בכזאת מציאות מאיימת. ואז, מרוב צער, פשוט הלכתי בצעדים נפולים, נפלתי על המיטה, טמנתי את ראשי בכר ופרצתי בבכי כשליבי בחש בכאב. כשאני שואל את עצמי: “אבא, אבא, היכן אתה? למה הלכת? למה עזבת אותי לבד? איפה אתה? אבא, אבא!!” אחרי דקות אחדות שבתי לעצמי, והחלטתי לא להראות את מה שמתחולל בקרבי, בשביל לא לצער את אמא. אבל ההחלטה הגדולה שגמלה בליבי זה –  להמשיך! אבא התחיל ואני אמשיך! אבא למד ואני אלמד! אבא קיים ואני אקיים! אבא לימד ואני אלמד! אבא לא הרגיש לבד וגם אני לא ירגיש לבד! אבא לא פחד ואני לא אפחד! אבא רצה את ארץ ואני אעלה לארץ ישראל! אבא האמין ואני אאמין לעולמים!